"נעים סופסוף לישמוע את הקול שלך בטלפון" הוא אומר.
"למה לא ענית לי לאס-אמ-אסים?" הוא שאל.
"אה...הטלפון שלי היה מקולקל" אמרתי.
"אפשר לבוא אליך?"
"בטח...אבל למה לא בבית קפה כרגיל?" הוא שאל.
"סתם בה לי. אנחנו צריכים לדבר"
"סבבה. בי"
התרחצתי. בזריזות לבשתי גופייה ירוקה ומכנסי סקיני ג'ינס צמודים.
יצאתי.
לבית של חבר שלי אני יכולה ללכת ברגל. לא רחוק. מאחורי הפארק הגדול.
סימסתי לאורלי שיצאתי עכשיו אליו.
- בהצלחה! היא כותבת ומוסיפה סמיילי קורץ.
הינה. הגעתי.
צילצלתי בהיסוס.
אמא שלו פתחה לי. מורן היא אישה נחמדה מאוד ואוהבת אותי. כשאלך, אולי היא תישנא אותי?
"הי חומד. בואי שבי. בן מיתקלח"
התיישבתי איתה במיטבח. היא הביאה לי עוגיות לימון. אח...אין כמו עוגיות הלימון של מורן.
"בן סיפר שעברת עוד תיכון" היא אומרת.
הינהנתי.
"אה, ניראה לי שהוא יצא" היא אומרת וניגשת ליבדוק.
אני שומעת אותם מיתלחששים בחדר. אחרי חמש דקות בן מגיע.
"הי" הוא מחייך אלי.
חייכתי חיוך מזוייף בחזרה.
ניכנסו לחדר שלו.
"על מה רצית לדבר?" הוא שואל ויושב על שולחן הכתיבה.
"בן...אל תיקח את זה אישית אבל..." גימגמתי.
"מה?" הוא שואל. רגוע.
"אני...אני רוצה להיפרד"
ואוו! הייתם צריכים ליראות את הפרצוף שלו.
"להיפרד??! למה?" הוא שואל מופתע.
"אני..."
"יש לך מישהו אחר נכון?! ידעתי שתיתאהבי במישהו מהתיכון שלך! לכי מיפה!" הוא צורח.
באורח פלא מוזר, שאני יוצאת, אני מרגישה הקלה גדולה.
אני מקווה שמי שעליו אני חושבת, יתחיל לשים לב אלי.

עליתי במדרגות המפותלות. העיצוב - לא משהו. בתיכון הקודם שלי היו מיסדרונות "קלאסיים" בצבע ורוד ולבן עדין. רציתי להקיא. זה היה יותר מידי ורוד ולבן.
העניים שלי שוטטו. קלטתי מלא ילדים לא משהו משהו.
המורה ניכנסה.
"את התלמידה החדשה?" שאלה בקול צייצני.
כמה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת! בתיכון האחרון שלי עניתי "לא, אני מלכת אנגליה" וכבר שלחו אותי להרשמה.
"כן" עניתי.
"תשבי שם" היא הורתה לי באצבע הארוכה שלה. שמתי לב שיש לה טבעת אירוסין.
ישבתי איפה שהיא הורתה לי. ליד איזשהו בן אחד.
"הי" הוא לחש. "ניראת מגניב" הוא החמיא.
"מצטערת מותק. בנינו, זה לא יילך" אמרתי.
"ואולי כן?" הוא שאל וחייך.
בנסיבות אחרות הייתי מיתעצבנת, אבל משהו בו היה די...חמוד כזה.
"דניאל" הציג את עצמו.
"נעמה" עניתי.
ואז פיתאום ניכנסה מישהי. ווי! זאת הייתה זוכה בתור מלכת יופי. מהממת!
מייד זיהיתי את הבנים המיתחנחנים מביטים בה.
"הי" אמרה המורה וחייכה אליה.
"את יכולה לשבת שם. דניאל, קום. אתה יושב מהיום ליד ליאת"
"היי" אמרה לי היפיפיה.
"הי" עניתי בחוסר-חשק.
"גם את חדשה פה?" שאלה.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"רואים" היא צחקה.
"אוקי..."
"אני אורלי שמעון"
"נעמה נאור"
"איזה שם יפה" היא אמרה לי. הרגשתי שאני מתחילה לחבב אותה בתור ידידה.
אולי בכל זאת בתיכון הזה אגיע לאנשהו.