התחלטתי לחשוד שמשהו אם אלה לא בסדר.
קודם היא ממציאה שהיא בחתונה, אחר-כך שבועיים בחוץ-לארץ...
ומנסה להימנע מפגישות איתי. מה קרה לה?
צילצלתי לאנדרומדה. היא ענתה בקול מאנפף "חליתי בדלקת. מה רצית?" מייד הבנתי שאם אספר לה היא תקים את עצמה מהמיטה, כי למרות קולה המנאפף היא עדיין נישמעה כמוכנה לצאת לכל משימה שתיתבקש, כמו חיילת נאמנה.
"שומדבר. ליראות מה שלומך. סתם" אמרתי.
"איך הייתה הפגישה אם גיא?" היא שאלה ושמעתי אותה מישתעלת קלות.
"היה בסדר" אמרתי.
"מז'תומרת?"
"הבנדם מדהים. אין מה לומר"
"תחליף לְאידיוט הקטן שלנו?"
"תחליף? הוא הרבה יותר מיזה"
"טוב. אני צריכה לקחת שמן קיק לצינון. נדבר יותר מאוחר" אמרה וניתקה.
אין מה לעשות.
אלך אם אנה.
צילצלתי אליה.
"ניפגש בּלובי. תיתלבשי בגדים בלי לוגו" אמרה.
"יש לך ניסיון?" היתנעניינתי.
"פעם גנבתי שרשרת שעולה שלוש-מאות שקל" ענתה אנה.
"ואת מיתחרטת?"
"ת'אמת? לא" היא ענתה והוסיפה "רק אחרי שתפסו אותי והשליחו אותי לכלא לשנתיים - הבנתי כמה טעיתי"
ועכשיו קיבלתי דוגמא מדהימה ל'מטעויות לומדים'.

שעה ליפני תשע. אני מיתרגשת.
בחרתי את השימלה בצבע טורקיז שאמא קנתה לי, אם הנעליים המיוחדות שמעוצבות באותו סיגנון.
התקלחתי. חפפתי את השער ופיזרתי אותו. עשיתי צמות דקות בשתי צידי השער.
השעה 20:30 דקות. אני מיתלבשת. אני שמה בושם ומעט צללית כחולה עדינה.
השעה 20:46 דקות. אני מורחת אודם עדין בצבע ורוד ומחפשת עגילים תואמים.
השעה 20:57 דקות. איזה מזל! מצאתי עגילים מהממים. אני מוכנה.
אני יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה. אני מנסה להיתרכז בתוכנית.
הינה צילצול בדלת! אני מזנקת.
בחוץ עומד בול אותו בחור מהתמונה...יאו! איזה חתיך! אותו שער...אותן עניים...ובמציאות הרבה יותר נאה וגבוה.
"היי" הוא מחייך אלי.
"היי" אני מחזירה לו חיוך.
אנחנו יורדים במעלית. שתיקה.
אני יורדת. יש לו מכונית! היתלהבתי. ניכנסנו לרכב.
"כמה שנים?" שאלתי.
"שנה וחצי" אמר ותופף באצבעותיו על ההגה.
"לשים שיר?"
"אשמח"
"אעדפה מיוחדת?"
"לא. מה שיש"
הוא שם את השיר של בריטני ספירס: עד שהעולם ניגמר.
"אני מתה על השיר הזה!" אמרתי.
"אני מת על בריטני. השירים שלה מהממים" אמר וחייך אלי מבעד למראה.
הוא מחנה.
אנחנו ניגשים לשולחן.
"איזה זוג יפה..." אני שומעת אנשים מיתלחששים ומסמיקה.
אני הזמנתי קולה קרה. גיא מזמין דאייט קולה.
אנחנו מדברים במשך שעה. הוא מספר לי על אחותו, על ההורים המרגיזים שלו, ועל המיבחנים הקשים שלו.
"מזל שעוד מעט קיץ" הוא צוחק.
"למה?" היסתקרנתי.
"בחופש. אני כל יום בחוף. מסיבות חוף מדליקות. אחלה גלים. ואני הולך לקורס גלישה כמו כל קיץ"

"לילמוד?"
"ללמד"
"ואוו" אני מיתרשמת ושורקת.

אני מספרת לו על חברות שלי, על ההורים שלי, על ההיתקשות שלי בחשבון, על המחנכת המרגיזה שלי, ועל הכישרון שלי ליכתוב.
אנחנו קובעים להיפגש שוב.
ליפני שאני יורדת הוא מחזיק לי את היד ומחייך.
"בי" הוא אומר ונעלם במכונית.
אני מאוהבת!

במשך שבוע לא חשבתי על הפתק ולא חזרתי לגיא המיסתורי.
הפתק היה נעול הייטב בשידה בארון שלי.
כימעט שלא היה לי זמן לפטפט אם חברותי אחרי הלימודים. העמיסו עלינו טונות של שיעורים, והכנות לכל המיבחנים הקרובים.
כשראיתי את התוכנית השבועית, כימעט היתעלפתי. ארבעה מיבחנים בשבוע! ועוד בחשבון! בשבוע הבא: שני מיבחנים בשפה ואחד במדעים! שיואו!
הייתי לחוצה מאוד. בחשבון היה לי קשה. היו המון תרגילים מסובכים מאוד...
בסוף ניזכרתי שלא חזרתי לגיא.
החלטתי לפנות מעט זמן לשיחה אם הגיא הזה.
סיימתי אם השיעורים בחשבון ודחפתי את החוברת לתיק. לקחתי את האייפוד.
בהיסוס קל הקשתי את המיספרים שהיו כתובים על פתק הנייר.
היססתי.
מה אם זה איזה פדופיל? מישהו שמנסה לימתוח אותי?
האצבע שלי קפאה. לא הייתי מסוגלת לילחוץ על "היתקשר"
נו כבר נזפתי בעצמי. מה כבר יקרה?
חייגתי. שמעתי קול ברקע. קול הצילצול.
"הלו?" שמעתי קול של נער מאחורי הקו.
זהו. עכשיו כבר אין דרך חזרה.

קפצתי לאנדרומדה. אנה באה איתי. ליאת לא צריכה לבוא, הרי היא אחותה...
אלה אמרה שהיא לא יכולה לבוא כי כל השבועיים הבאים היא תיהיה בלוס-אנג'לס אצל דוד שלה...
ליאת פתחה את הדלת. היא לבשה גופייה שחורה קצרה וחצאית מיני ג'ינס.
"היי" היא חייכה אלינו.
"אנדרומדה! נעמה ואנה פה!" צעקה.
אנדרומדה יצאה מהשירותים ושטפה את ידיה בזריזות.
"מה נישמע? מה אם המחזר הנילהב שלנו?" שאלה אחרי שמזגה לכולנו מיץ תפוזים בכוסות זכוכית גבוהות.
"עדיין לא ניפגשתי איתו. אפילו לא חייגתי אליו" אמרתי.
"אז למה את מחכה?" שאלה אנדרומדה.
"אני...עדיין לא בטוחה..." מילמלתי.
"עכשיו שזה ניגמר בינך לבן דרור, זה הזמן המתאים ליפעול" אמרה אנה ופוצצה את בלון המסטיק בהבעה משועממת.
"אני חושבת שתעשי מה שאת חושבת לנכון" אמרה ליאת.
הבנות היתחלקו למחנות: קבוצת אנדרומדה(שבה ניכללה רק אנדרומדה)טענה שאני צריכה להיתקשר. קבוצה השנייה, קבוצת אנה(שבה ניכללה רק אנה)טענה שאני צריכה להיתקשר, אבל לחכות יומים. לפתות את הטרף.
קבוצה שלישית, ליאת(שבה ניכללה רק ליאת)טענה שאני צריכה לעשות מה שנוח לי.
כשהלכתי הביתה אם אנה ונישכבתי על המיטה בחדרי, הרגשתי מבולבלת. למי להקשיב?

"דרור תקשיב. אתה חמוד והכל, אבל..."
השפלתי את מבטי לריצפה.
"לא?" הוא שואל ומיתרומם.
הינהנתי. "אני עדיין לא מוכנה"
"אם ככה, אני לא רוצה להיות איתך" אמר בכעס ולא הביט בי.
"סליחה?!" היתרוממתי "אתה סוחט אותי? 'תה יודע מה? אני ביכלל לא רוצה להיות חברה שלך. אפילו לא ידידה. לך!"
דרור הביט בי בייאוש. הוא קם, היסתובב והלך.
טריקת דלת.
זהו.
זה ניגמר.
רק כי לא הסכמתי? רק כי לא הרגשתי שאני מוכנה? רק ביגלל זה הוא ניפרד מימני???
צילצלתי לאנדרומדה וסיפרתי לה הכל.
"הוא ביכלל לא שפוי. טוב שזרקת אותו" אמרה לי בעידוד.
"אבל צר לי עליו" בכיתי. אהבתי אותו.
"זה תמיד קשה שניפרדים. אני בדרך אליך" אמרה אנדרומדה וניתקה.
אחרי חמש דקות היא הייתה אצלי אם חבילת גלידה והמון מימחטות נייר.
בכיתי וסיפרתי לה שוב הכל. היא חיבקה אותי.
"את תיתגברי. הוא לא שווה את זה. סתם אפס עלוב" אמרה וחיבקה אותי שוב.
אז ככה.
החברות שלו ביכלל לא הייתה חשובה לו.
הכל רק ביגלל שאמרתי לו מילה קטנה בת שתי הברות.
"לא"

אני יודעת שהפרק הראשון בתחילת גיל שבע-עשרה אמור להיות נחמד כזה...
ולא ממש ממש מפתיע...
אבל אין מה לעשות. זה מה שקרה בול שבועיים אחרי יום הולדתי ה-שבע עשרה.
דרור צילצל.
"היי" שמעתי את קולו מעבר לקו.
"היי" עניתי.
"אפשר לבוא אליך? אנחנו צריכים לדבר" אמר דרור.
בדרך-כלל קולו נישמע עליז מעבר לקו. הפעם הוא נישמע רציני.
"בסדר. אתה יכול לבוא אלי מחר" אמרתי והנחתי את האפרכסת.
יצאתי אם אנה ואנדרומדה{שתיהן גרות ממש קרוב אלי}ולקחנו איתנו גם את ליאת החלטנו לצאת לשופינג. הלכנו לחנות הבגדים. קניתי שימלה בצבע שמפניה שישבה עלי מעולה לטענת אנדרומדה. אנה בחרה לעצמה שימלת ערב קצרה שחורה, ואנדרומדה בחרה שימלה בצבע סגול לעצמה. לליאת היא המליצה על שימלת ערב בצבע טורקיז.
"כן היא יושבת עליך נהדר" היא פסקה.
"הפכת לנו ליועצת אופנה מה?" אמרה אנה וכולנו פרצנו בצחוק.
אחר-כך ישבנו ארבעתנו. המלצר לא הפסיק להיסתכל על אנדרומדה.
"יש לך מחזר" לחשתי בציחקוק.
"שמתי לב" היא חייכה אלי.
המלצר הביא לנו את מגשי הפיצה שהזמנו.
"אפשר שתייה קרה אם זה?" שאלה אנדרומדה בקול מתוק.
"בטח...זה...אה...בחינם אם קניתן ארבעה משולשים"
המלצר ניבלע במיטבח ופרצנו בצחוק.
"אוי, אנדרומדי, את כל-כך ערמומית" צחקתי.
המלצר הופיע.
"הינה השתייה שלכן" אמר וחייך אל אנדרומדה.
....
דרור עומד בדלת. הוא מגיעה אם סווישט שחור וג'ינס מהודרים.
"למה כל כך היתגנדרת? רק בישבילי?" צחקתי.
דרור חייך.
"בואי נלך לחדר שלך" אמר וגרר אותי.
"תגידי" הוא יישר מבט לתוך עני. המילים שיצאו מפיו הפתיעו אותי. הוא אומר שהוא מרגיש שהוא כבר מוכן לילדים.
"את מסכימה?" הוא שאל והביט בי.
לא ידעתי מה לענות. השפלתי את מבטי לריצפה ושתקתי.