פרק 56 אלינור היא בעצם... |
|
קיבלתי טלפון.
המיספר היה חסוי.
זו הייתה אלינור.
"היי..." היא מילמלה בקול רועד.
"למה לא ענית לי?" שאלתי.
"אני..." היא אמרה בקול צרוד והישתעלה קלות.
"מה?" שאלתי.
"אנחנו...יכולות...להיפגש...?" היא הוציאה מפיה מישפט.
"בטח" אמרתי.
"את רוצה לבוא אלי?" הוספתי.
"עכשיו...?" היא נישמעה מהססת.
"כן" עניתי.
נתתי לה את הכתובת.
היא אמרה שהיא תכף באה.
ניתקתי.
...
המשכתי לחשוב על התמונה אם החגורה הלבנה המוזרה הזאת...
כאילו, מה זה???
ולמה היא כל-כך נבוכה?
ולמה היא לא ענתה לי???
אוף! אלף שאלות מיתרוצצות לי בראש.
אין מה לעשות, גערתי בעצמי. אצטרך לחכות שתבוא.
....
צילצול בדלת הקפיץ אותי.
זינקתי לעבר הדלת.
ראיתי אותה.
בול כמו בפייס. בול כמו התמונה ששלחה לי באיי-סי-קיו...
ואם החגורה המשונה הזאת...
"היי" היא אמרה.
"היי" עניתי.
סגרתי את הדלת. מחכה למוצא פיה.
ישבנו.
מזגתי לה מיץ תפוזים, אבל היא עצרה בעדי.
"יש בו סוכר?"
"איזו מין שאלה זו?" שאלתי.
"אני מעדיפה מים" ענתה.
הופתעתי, אבל לא אמרתי כלום.
מזגתי לה מי ברז.
היא שתתה. שתיתי גם אני.
"תגידי" החלטתי לעבור ישר ולעינין "מה זה החגורה הזאת?"
אלינור לקחה שלוק ארוך מהמים כדי להרוויח זמן למחשבה.
"בואי נעשה סדר בבלאגן" היא אמרה.
הינהנתי.
"החגורה הזאת" היא הצביעה על החפץ התלוי על גופה.
"הוא משאבת אינסולין" אמרה באיטיות.
"אינסו מה?" שאלתי. מופתעת.
"אינסולין. אני חולת סוכרת נעורים" היא אמרה.
יוהו! איך הופתעתי.
"באמת?" גימגמתי.
היא הינהנה.
"את משאבת האינסולין אני חייבת עלי. הבאתי איתי גם את הדוקרן" היא אמרה ושלפה מכיס מכנסי הג'ינס שלה מחט ארוכה.
נידהמתי.
"אני באמת מיצטערת שלא סיפרתי לך..." היא מילמלה ולחשה "פשוט פחדתי מהתגובה שלך"
חיבקתי אותה. הכי חזק.
"אני כל כך מיצטערת" מילמלתי "אני מבטיחה ליהיות בפעם הבאה קצת יותר מיתחשבת..." קיבלתי טלפון.
המיספר היה חסוי.
זו הייתה אלינור.
"היי..." היא מילמלה בקול רועד.
"למה לא ענית לי?" שאלתי.
"אני..." היא אמרה בקול צרוד והישתעלה קלות.
"מה?" שאלתי.
"אנחנו...יכולות...להיפגש...?" היא הוציאה מפיה מישפט.
"בטח" אמרתי.
"את רוצה לבוא אלי?" הוספתי.
"עכשיו...?" היא נישמעה מהססת.
"כן" עניתי.
נתתי לה את הכתובת.
היא אמרה שהיא תכף באה.
ניתקתי.
...
המשכתי לחשוב על התמונה אם החגורה הלבנה המוזרה הזאת...
כאילו, מה זה???
ולמה היא כל-כך נבוכה?
ולמה היא לא ענתה לי???
אוף! אלף שאלות מיתרוצצות לי בראש.
אין מה לעשות, גערתי בעצמי. אצטרך לחכות שתבוא.
....
צילצול בדלת הקפיץ אותי.
זינקתי לעבר הדלת.
ראיתי אותה.
בול כמו בפייס. בול כמו התמונה ששלחה לי באיי-סי-קיו...
ואם החגורה המשונה הזאת...
"היי" היא אמרה.
"היי" עניתי.
סגרתי את הדלת. מחכה למוצא פיה.
ישבנו.
מזגתי לה מיץ תפוזים, אבל היא עצרה בעדי.
"יש בו סוכר?"
"איזו מין שאלה זו?" שאלתי.
"אני מעדיפה מים" ענתה.
הופתעתי, אבל לא אמרתי כלום.
מזגתי לה מי ברז.
היא שתתה. שתיתי גם אני.
"תגידי" החלטתי לעבור ישר ולעינין "מה זה החגורה הזאת?"
אלינור לקחה שלוק ארוך מהמים כדי להרוויח זמן למחשבה.
"בואי נעשה סדר בבלאגן" היא אמרה.
הינהנתי.
"החגורה הזאת" היא הצביעה על החפץ התלוי על גופה.
"הוא משאבת אינסולין" אמרה באיטיות.
"אינסו מה?" שאלתי. מופתעת.
"אינסולין. אני חולת סוכרת נעורים" היא אמרה.
יוהו! איך הופתעתי.
"באמת?" גימגמתי.
היא הינהנה.
"את משאבת האינסולין אני חייבת עלי. הבאתי איתי גם את הדוקרן" היא אמרה ושלפה מכיס מכנסי הג'ינס שלה מחט ארוכה.
נידהמתי.
"אני באמת מיצטערת שלא סיפרתי לך..." היא מילמלה ולחשה "פשוט פחדתי מהתגובה שלך"
חיבקתי אותה. הכי חזק.
"אני כל כך מיצטערת" מילמלתי "אני מבטיחה ליהיות בפעם הבאה קצת יותר מיתחשבת..." |
|
|
|
|
|
|
|