פרק 47 דייט

שעה ליפני תשע. אני מיתרגשת.
בחרתי את השימלה בצבע טורקיז שאמא קנתה לי, אם הנעליים המיוחדות שמעוצבות באותו סיגנון.
התקלחתי. חפפתי את השער ופיזרתי אותו. עשיתי צמות דקות בשתי צידי השער.
השעה 20:30 דקות. אני מיתלבשת. אני שמה בושם ומעט צללית כחולה עדינה.
השעה 20:46 דקות. אני מורחת אודם עדין בצבע ורוד ומחפשת עגילים תואמים.
השעה 20:57 דקות. איזה מזל! מצאתי עגילים מהממים. אני מוכנה.
אני יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה. אני מנסה להיתרכז בתוכנית.
הינה צילצול בדלת! אני מזנקת.
בחוץ עומד בול אותו בחור מהתמונה...יאו! איזה חתיך! אותו שער...אותן עניים...ובמציאות הרבה יותר נאה וגבוה.
"היי" הוא מחייך אלי.
"היי" אני מחזירה לו חיוך.
אנחנו יורדים במעלית. שתיקה.
אני יורדת. יש לו מכונית! היתלהבתי. ניכנסנו לרכב.
"כמה שנים?" שאלתי.
"שנה וחצי" אמר ותופף באצבעותיו על ההגה.
"לשים שיר?"
"אשמח"
"אעדפה מיוחדת?"
"לא. מה שיש"
הוא שם את השיר של בריטני ספירס: עד שהעולם ניגמר.
"אני מתה על השיר הזה!" אמרתי.
"אני מת על בריטני. השירים שלה מהממים" אמר וחייך אלי מבעד למראה.
הוא מחנה.
אנחנו ניגשים לשולחן.
"איזה זוג יפה..." אני שומעת אנשים מיתלחששים ומסמיקה.
אני הזמנתי קולה קרה. גיא מזמין דאייט קולה.
אנחנו מדברים במשך שעה. הוא מספר לי על אחותו, על ההורים המרגיזים שלו, ועל המיבחנים הקשים שלו.
"מזל שעוד מעט קיץ" הוא צוחק.
"למה?" היסתקרנתי.
"בחופש. אני כל יום בחוף. מסיבות חוף מדליקות. אחלה גלים. ואני הולך לקורס גלישה כמו כל קיץ"

"לילמוד?"
"ללמד"
"ואוו" אני מיתרשמת ושורקת.

אני מספרת לו על חברות שלי, על ההורים שלי, על ההיתקשות שלי בחשבון, על המחנכת המרגיזה שלי, ועל הכישרון שלי ליכתוב.
אנחנו קובעים להיפגש שוב.
ליפני שאני יורדת הוא מחזיק לי את היד ומחייך.
"בי" הוא אומר ונעלם במכונית.
אני מאוהבת!